בגיל הינקות, כשהקטנים מתעניינים בעיקר בזחילה, בהכנסת דברים לפה וביצירת בלגן בעיקר במקומות שאליהם לא כדאי שיגעו. בתקופה זו "העולם הגדול" לא באמת מהווה חלק מהקיום שלהם. הם לא שומעים חדשות, הם לא מבינים מהו 'משבר כלכלי' הם לא יודעים לשאול על 'פיגוע חבלני' והם ממש לא חודרים לתוך עולמם של המבוגרים, מהבחינה האינטלקטואלית לפחות.
מגיע שלב שבו ילדים מתחילים ללקט רסיסי מידע ותופרים לעצמם מבט על המציאות, תוך שהם יוצרים מעין שמיכת טלאים ומבקשים מההורים למלא את החורים. הם מתחילים לשאול על פשר המילה 'שחיתות', הם רוצים לדעת מתי מתוכננת המלחמה הבאה, הם לא מבינים מה זה אומר 'סבתא עלתה לשמים' והם לא מפסיקים לשאול עד שהם באים על סיפוקם.
בשלב זה על ההורים לקבל החלטה מודעת ומושכלת לגבי האופן שבו הם מציגים את העולם בפני ילדיהם המתבגרים (וזה יכול לקרות כמובן הרבה לפני גיל ההתבגרות), ועד כמה הם מעוניינים לחשוף את האמת הקיומית שלהם, ובעיקר באיזו שפה.
הורים רבים מתלבטים בשאלה זו וחלקם אף מתייעצים במסגרת הנחיית הורים או לוקחים כמה קורסים בהורות, כדי להיות בטוחים שהדרך שבה הם בוחרים אכן מתאימה להם ולילדיהם. מה שהם לומדים במהלך קורס היא הדרך הוא שיש לעניין זה לרוב שלוש גישות, וכל מה שעליהם לעשות זה פשוט לבחור:
גישה מספר אחת: עזבו אתכם ממוות, בואו נשחק טאקי
חלק מההורים סוברים שכל עוד הם יכולים להרחיק את העולם מפני הילדים, עליהם לעשות זאת ולהתעקש על כך. הם לא מספרים לילדיהם על אירועים קשים, הם לא מסבירים להם על סכנות שיכולות לקרות, הם לא מציגים בפניהם מצבים בעייתיים והם משתדלים להסב את תשומת לבם של ילדיהם לדברים שילדים אמורים לעשות.
היתרון האדיר בגישה זו טמון בעובדה שאובדן התמימות נדחה בכמה שנים והילדים הללו גדלים בסביבה חמה ומרופדת, תוך שהם לא טרודים בדבר מלבד ילדותם. החיסרון הוא שבסופו של דבר המציאות תכה בפניהם, ואז מכה זו עלולה להיות לא פשוטה בכלל.
גישה מספר שתיים: יש מלחמות, יש תאונות דרכים, יש מגיפות ומחלות
הורים הנמצאים בצדו השני של המטבע מעדיפים לענות כל על מה שהילד שואל בצורה מלאה ומקיפה. הם לא מסתירים מילדיהם דבר וחושפים את העולם על כל מעלותיו וחסרונותיו. הם אולי לא יושיבו את הילדים לצפות במהדורת חדשות תוך שהם מתמללים ומסבירים מהו חוק הזנות, אבל הם יסבירו לילדיהם מהו מוות, יתארו מציאות של מלחמה ויפתחו את הנושאים הללו מתוך אמונה שמה שלא הורג את הילדים, מחשל אותם.
גישה זו מציגה יתרון אחד מאוד ברור: ילדים שמכירים את העולם מגיל צעיר, מגיעים אליו בשלים ומוכנים ברגע שהם נאלצים לעשות זאת. מצד שני, התפיסה שמשהו רע תמיד יכול לקרות, עלולה לחסל את היכולת להתמקד בחוויות החיוביות שמחכות להם וליצור גברים ונשים בני אחת עשרה שמתמקחים על מחיר הבזוקה במכולת השכונתית, פשוט כי יש פיחות.
גישה מספר שלוש: נכון שיש רע, אבל בואו נסתכל על הטוב
וכמו בכל דבר, גם בנושא זה יש גישה שעוברת אי שם באמצע; הורים אלו מאמינים שמותר לחשוף את העולם בפני הילדים, אבל לא צריך ללכת עם זה עד הסוף. הם לא יעלו נושאים שנויים במחלוקת, אך יענו לשאלות בהתאם לגיל הילד וליכולת שלו להבין. הם ידברו על כך שאסור ללכת עם מאנשים שלא מכירים, אבל שחיוך או אמירת שלום בלבד אינם נחשבים לדבר רע; הם יסבירו שאפשר למות בתאונות דרכים, אך יפרטו את אמצעי הבטיחות הנכונים כדי למנוע אירועים כאלו; הם יענו על שאלות בנוגע לאופן שבו באים ילדים לעולם, אך ימנעו מהצורך להיכנס לפרטים הקטנים.
הורים וילדים שחיים מתוך הבנה שיש בעולם קצת מהכול ושאולי יש רע אך יש גם לא מעט טוב, לרוב יפתחו גישה בריאה וישירה בהתמודדות עם הקשיים כאתגרים, ויגדלו בקצב הנכון והמתאים לגילם.