זו באמת חוויה מאד קשה - לחשוב פתאום איך הילד שלך מפנה אליך את הגב והופך להיות מפלצת קטנה ופוגענית.
אני זוכרת חוויה דומה, כנערה מתבגרת אני עומדת איתנה על גרם המדרגות וצועקת על אמי: "אמא את אישה רעה!" ממש ככה. לא הבנתי אז את המשמעות של המעשה שלי, ואת העובדה שאימי רצתה בסך הכול שלא אצא בערב לפני יום הלימודים הגיבה בקור רוח: "אל דאגה, יום אחד תהייה לך בת, וגם היא תאמר לך אותו הדבר.." דבריה חלחלו לתוכי, ואני בטוחה שגם דברי באותה העת השפיעו רבות על אמי. עד היום היא מזכירה לי את אירוע הזה.
כהורים אנו מאפשרים לילדנו מרחב פעולה מחד גיסא ומציבים להם גבולות ברורים מאידך גיסא. כאשר פרץ הזעם הגובר של הילד נראה מאיים, אנו עסוקים בשאלה מה יקרה אילו תפגע מערכת היחסים שלנו עמו לעד?
ויתור על גבולות כלפי הנער המתבגר לטובת תחושה של מערכת יחסים נעימה, אינה המהלך הנכון אל מול המתבגר. מערכת יחסים בריאה נבנית משילוב של הכלה ורוך עם גבולות ברורים והתנהגות עקבית. בעת שאנו מציבים למתבגר גבולות הנוגדות את רצונו, יש לאפשר לו לכעוס זמן מה, לשקף לו שאנו כהורים שורדים את התנהגותו הכעוסה ושאיננו חוששים או נלחצים מהכעס שלו.
ישנם ילדים עם התפרצויות זעם בלתי נשלטות, במקרים אלו אפשר לנקוט בדרכים נוספות כמו לגשת למתבגר ולהציע לו הכלה, חיבוק ואהבה. במילים אחרות, כדאי לפנות אליו במילים רגועות ולאחר מכן להעניק לו רוגע בסיסי ויסודי ביותר המצוי במגע הגופני.
להמשך קריאה: גיל ההתבגרות: לאן נעלם הילד המתוק שלי?